כספו של החכם

פעם גר לו אדם חכם וידוע בעירו, איש עשיר מאוד, היו לו אשה ילדים ונכדים. כולם אהבו וכבדו אותו מאוד והוא דאג לילדיו וגם לא חסך מכספו לעניי עירו.
יום אחד מתה אשתו והוא נותר לבדו בביתו. כאשר עברה שנת האבל באו אליו כל ילדיו ודיברו איתו, שחבל שיגור לבדו בבית הגדול והוא עכשיו לבד. תמכור את הבית ואת השדות שלך, תן לנו את הכסף ואתה תגור בבית של הבן הבכור וכל מחסורך יהיה עלינו ולא תצטרך לדאוג לכלום.
הסכים האיש, מכר את כל מה שהיה לו ואת כל הונו חילק בין ילדיו ועבר לגור בביתו של הבן הבכור
בתחילה, לא החסירו ילדיו ממנו מאומה, והיו גם מבקרים אותו ולוקחים אותו אליהם. אולם לאט לאט הפסיקו הילדים והנכדים להגיע לביקורים, עד שלא באו יותר. ובבית הבן הבכור התנכלו לו, בקושי היו מכינים לו אוכל והוא היה רעב תמיד, את בגדיו לא כיבסו ואם נקרעו גם לא תיקנו אותם
וכך עבר זמן והאיש התדרדר במצבו עד כדי שהתבייש לצאת לרחוב, לחבריו הוותיקים שלא יראו אותו במצבו העלוב.
יום אחד, אמר האיש לבנו הבכור, תקרא לראש העיר ותאסוף לכאן את כל אחיך ואחיותיך יש לי משהו חשוב לתת לכם.
כאשר שמע הבכור שהם צריכים לקבל דבר מה, מיד אסף את כל אחיו ואחיותיו והזמין גם את ראש העיר.
כאשר כולם התאספו מולו, אמר האיש, תראו אמרתי לכם שמכרתי את כל רכושי וחילקתי אותו ביניכם, אבל נשארה אצלי עדין מזוודה אחת גדולה מלאה בכסף זהב ויהלומים. מאחר ויום מותי מתקרב, אני רוצה להוריש לכם את המזוודה ואת כל מה שיש בה. המזוודה קבורה מתחת לעץ הגדול, בכניסה לעיר שלנו והיא נעולה בשני מנעולים רק שני המפתחות ביחד יכולים לפתוח את המזוודה.
הנה מפתח אחד אני נותן לך ראש העיר ומפתח אחד לך בני הבכור, אחרי מותי תפתחו שניכם את המזוודה וראש העיר יחלק ביניכם שווה בשווה את כל הרכוש הנמצא בה.

מאותו היום, השתפר מצבו של האיש לאין ערוך וחזר להיות מה שהיה, בניו ובנותיו דאגו לכל מחסורו, באוכל בגדים כסף, כל מה שביקש האיש קיבל וכך חי לו בשקט ובכבוד.
יום אחד, הגיע יומו והוא מת. עשו לו הילדים הלוויה שלא היתה כמוה וישבו עליו שבעה. לאחר שעבר חודש הלכו כל בניו ובנותיו יחד עם ראש העיר, אל העץ שבכניסה לעיר.
חפרו וחפרו עד שמצאו את המזוודה הגדולה, פתח הבן את המנעול הראשון ואחריו פתח ראש העיר, כאשר פתחו את המזוודה מצאו שם רק ראש של חמור ומכתב.
ובמכתב היה כתוב בכתב ידו של האיש : " רק חמור נותן בחייו כל מה שיש לו "

מוסר השכל : תנו לילדים כמה שאפשר. אבל תשאירו חלק שלא תצטרכו אותם.

הירושה הטובה ביותר שאפשר לתת

לפני שנים רבות, היה אדם עשיר ומכובד. היו לו שדות, כרמים, צאן רב, בית גדול ואלף זהובים. אבל עושרו העיקרי היה עשרת בניו המוצלחים ועוד עשרה חברים טובים.
העשיר חי את חייו בשלווה, ורק דאגה אחת הטרידה את מנוחתו: "מה יהיה לאחר פטירתי מן העולם?" חשב העשיר בדאגה, "האם, חלילה, יריבו בני על הירושה? האם יצליחו לשמור על השלום, ללא קנאה ותחרות?"
היה מאד חשוב לו שבניו יישארו נאמנים אחד לשני גם לאחר מותו. לכן, באחד הימים הוא קרא אליו את עשרת בניו ואמר להם: "בני היקרים! אין אדם שחי לעולם וטוב לאדם שיחשוב על חלוקת ירושתו כל עוד הוא חי ובריא. אני מאד לא רוצה שיהיו ביניכם חילוקי דעות על הירושה לאחר פטירתי."
ענו הבנים בקול אחד: "מה זאת תדבר, אבינו! הקב"ה יאריך ימיך ושנותיך בטוב ובנעימים! אבל גם לאחר מאה ועשרים שנותיך, חלילה לנו לריב על הירושה!"
העשיר שמח מאד על תשובת ילדיו, אבל מכיוון שהיה אדם חכם, ידע שאף שכוונותיהם טובות, יכול להיות שבשעת נסיון לא יעמדו בפיתוי ולכן אמר להם: "כמה מאושר אני לשמוע מכם דברים יפים אלו, ובכל זאת החלטתי לחלק חלק מרכושי בחיי. יש לי 1000 זהובים ואני רוצה לחלק אותם ביניכם, 100 זהוב לכל אחד, כך שתוכלו לפתוח עסק משלכם ולהתחיל להרוויח כסף לפרנסתכם. חזרו אלי בעוד שנה ואני אתן לכם את הכסף." הבנים הודו לאביהם ונפרדו ממנו.
האב חיכה ליבול מבורך בשנה הזאת. הוא קיווה שיוכל להרוויח עוד זהובים, אך השנה הייתה שנת בצורת קשה. ובנוסף לזה, פרצה מגפה בעדרו של העשיר, ורוב הצאן מת. הצרות האלו גרמו נזקים גדולים לעשיר, הוא היה מוכרח למכור את כל רכושו, בשביל לשלם את החובות שלקח, כדי לקנות עוד שדות. למרות מצבו הקשה, הוא שמר על 1000 הזהובים שהבטיח לבניו ולא נגע בהם. אך הצרות רדפו אחריו ובסוף השנה היה מוכרח להשתמש בחלק מהסכום.
כשבאו אליו הבנים שוב היו בידיו 950 זהובים בלבד. הוא חילק לתשעת בניו הגדולים 100 זהוב לכל אחד, ונפרד מהם לשלום. עתה הוא נשאר עם בנו הצעיר. הוא פנה אליו בדמעות ואמר: "בני היקר והאהוב! אתה יודע אילו צרות עברו עלי השנה? איבדתי כמעט את כל רכושי. ועכשיו נותרו לי רק 50 זהובים וגם מהם אני מוכרח לקחת לי 30, כדי לשלם הוצאות דחופות. אני מבקש ממך, קח את 20 הזהובים הנותרים ומחל לי, הרי אני יודע שליבך הוא לב זהב!"
לבן הצעיר היה קשה לראות בצערו של אביו הזקן, הוא חיבק את אביו ואמר לו בחום: "אל תדאג אבי! אין בליבי עליך כלום. אמנם לא אוכל לפתוח עסק בעשרים זהובים אלו, אך גם אותם לא היית חייב לתת לי, ועליהם אני אסיר תודה לך!"
האב התרגש מאד מדברי בנו ואמר לו: "בני, אכן צדקת. לא תוכל לפתוח עסק רק בעשרים הזהובים. אבל יש בדעתי להוריש לך עוד משהו ששווה יותר גם מאלף זהובים. אני מוריש לך את עשרת חברי הטובים. אליהם תוכל לפנות בכל עת והם ישמחו מאד לעזור לך. אתה עוד תראה בני, שגדולה הירושה שהורשתי לך יותר מאשר ירושת אחיך."
לאחר זמן קצר, נפטר האב. בתום ימי האבל פנו תשעת האחים הגדולים כל אחד לדרכו. הם הקימו בתי עסק בכספי הירושה והתחילו להרוויח. רק האח הצעיר לא יכול היה לעשות כמותם. את הכסף שקיבל היה מוכרח לבזבז על צרכי ביתו והגיע הרגע שנשאר לו רק זהוב אחד.
עתה נזכר הבן בדברי האב על עשרת חבריו. "מה אעשה?" חשב הבן, "הרי לא אבקש מהם נדבות!" ואז החליט הבן שבכל מקרה כדאית הירושה של אביו, כדי להשקיע בה את הזהוב הבודד שנשאר לו. הוא הכין סעודה גדולה והזמין אליה את חברי אביו. החברים באו בשמחה ונהנו מאד מהסעודה המשובחת. הם נזכרו בערגה איך היו נפגשים עם חברם המנוח, ובכל הטובות הרבות שעשה להם בחייו.
"מכל בניו של חברינו, רק הבן הזה זוכר אותנו", הם אמרו אחד לשני, "הרי הוא לא עשיר, ולא חמל על כסף ועשה לכבודינו כזאת סעודה יפה. אנחנו חייבים לעזור לו. בואו ניתן לו כל אחד פרה שעומדת להמליט וסכום קטן של כסף, וכך יוכל להתפרנס בכבוד!" ואכן החברים קיימו את החלטתם ושלחו לביתו של הבן הקטן את מתנותיהם.
ברכה שררה על עדרו הקטן של הבן, הפרות המליטו עגלים, ועדרו גדל במהירות. עבר זמן והבן התעשר אף יותר מאחיו שקיבלו ירושה גדולה. עתה הבין הבן היטב את דברי אביו, אכן חברים טובים שווים יותר מזהב וכסף...